דפי הנצחה

אבא נולד בבגדד למשפחה ציונית.
במרתף ביתם הייתה הספרייה של המחתרת הציונית בבגדד.
המשפחה החליטה לעלות לארץ באופן בלתי ליגאלי, ובשנת 1944, כשהיה בן 11, ברחה המשפחה מעירק לבירות במסווה של נופש.
בלבנון המשפחה התפצלה, ובדרך לא דרך אבא חצה את הגבול והגיע ברגל לקיבוץ חניתה.
בשנים הראשונות, לאחר העלייה לארץ אבא גר עם אחותו כרמלה במושב מרחביה. בהמשך התאחדה המשפחה בביתם בשכונת התקווה.
בנערותו עבד כשוליה בנגרייה ורכש את המקצוע. הוא הצטרף לקן צפון בתל אביב והגיע לכפר עם גרעין "גבולות".
בברעם- אבא הקים את הנגריה, היה רכז בניין שנים רבות (זכורים לנו סיפוריו על המבנים השונים שבנה). הוא היה רכז קניות, הקים את מעבדת האלקטרוניקה ובמסגרת תפקידו הכניס את הטלויזיות הראשונות לברעם. היה מנהל החשבונות במוסד מנור, איזרח את צבעון מטעם הקיבוץ הארצי ולאחר מכן עבד כחשב באלכם. מבין תפקידיו הרבים בקיבוץ, תפקידיו החשובים ביותר של אבא לכל הדעות היו חלוקת הדואר וליווי גרעין "נחשול". בזכות שני אלה הכיר את אמא שהייתה המ"כית של נחשול. אמא היתה מקבלת מקיבוץ דליה חבילות ממתקים באופן קבוע. באחת הפעמים הוא רשם לה על חבילה שקיבלה שהוא מזמין את עצמו אליה לקפה בחדר ומשם הכל היסטוריה. אבא זכה לגדל 4 ילדים ו-10 נכדים.
לאחר יציאתו לפנסיה בנה צעצועי עץ, בנה יקב קטן, הכין ריבות טעימות, הדריך בנגרות בוותיקי הגליל, וטיפל בנכדים במסירות ובאהבה.
אבא אהב מאוד את הקיבוץ והרגיש שייכות והזדהות גבוהה מאוד עם המקום. תמיד הוקיר את מה שהקיבוץ עשה למענו בשנותיו הראשונות כאן והיה אסיר תודה על כך. שנים ארוכות אוי למי שהיה אומר מילת ביקורת בארוחת הערב המשפחתית על מפעל חייו- קיבוץ ברעם. עם השנים התרכך, קיבל את השינויים בקיבוץ בהבנה והעיקר מבחינתו היה שהדור הצעיר יבחר להישאר פה בקיבוץ.
אבא היה איש משפחה, מנהיג המשפחה. היה דאגן בלתי נלאה ואיש מעשה. תמיד הדגיש את חשיבות המשפחה ודאג לייצר בינינו קשר חם ואוהב. גם כשלא הסכים עם החלטות שונות של בני המשפחה, תמיד עמד לצדנו, תמך ועזר ככל יכולתו. שנים רבות התעקש שהוא זה שיוריד את המגשים לכל המשפחה בחדר האוכל. "עד גיל 80 אני מוריד מגשים, מגיל 80 אתם תורידו לי." כשהגיע לגיל 80 כמובן שלא עמד בהסכם, עד לפני כחודשיים התעקש להמשיך ולהוריד לנו את המגשים.
אבא בא ממשפחה חמה ואוהבת. אמו לילי הייתה אישה חזקה והיא טיפלה בילדים וניהלה את המשפחה. גם הקשר בין אבא לבין האחים שלו היה קשר חם ואוהב ונשמר כך לאורך כל השנים. המשפחה הייתה עבורו ערך עליון. בהזדמנות זו אנו רוצים להודות לאביבה ולמרדכי אחיו הגדולים שעשו מאמץ כביר כדי להגיע לפה ולהיפרד ממנו היום.
בתקופה האחרונה אבא נחלש. כמו בשנותיו הראשונות בקיבוץ נזקק לתמיכת הקהילה, ושוב קיבל אותה בדיוק כמו אז ביד רחבה ובאהבה.
הוא כבר לא כאן כדי להודות לקיבוץ על כך, אבל אנו בני המשפחה מודים לכל מי שתמך לאורך הדרך בשמו ובשמנו.
אנו תמיד נזכור את אבא כאיש משפחה, איש מעשה נחוש וגאה, איש של כבוד, טוב לב, איש בעל יכולת טכנית גבוהה וידי זהב. כל אחד מאיתנו נושא עימו משהו מדמותו.

 

זיכרונות מיעקב ביבי / נתקה אגמון
ביבי הגיע לקן צפון של השומר הצעיר בתל-אביב כשהיה בכתה י'. הוא היה בכלל מחולון אבל הגיע במיוחד כי רצה להתחבר לגרעין שמגשים בקיבוץ. ואכן, בהמשך היה לחלק מחברי גרעין "גבולות" שהיווה השלמה לקיבוץ ברעם. היה לו ידע מקצועי בעבודות נגרות והוא ניצל את מיומנותו זו במלואה, כשהגיע אלינו לקן שליח מטעם התנועה שהיה נגר במקצועו. שניהם – ביבי והשליח, ביצעו פרוייקט רציני של החלפת הגג של הקן שלנו שהתבלה והיה הרוס בחלקו. את העצים סיפקה התנועה וכל העבודה המקצועית התבצעה על ידי ביבי והשליח מדן (אלימלך הורוביץ).דבר זה מאוד הרשים אותי ואת כולנו.
שנינו היינו נערים עובדים. כלומר בכתה י' עברנו ללמוד בבתי ספר מקצועיים בשעות אחרי הצהרים, ובמשך היום עבדנו כדי לעזור בפרנסת המשפחה. ביבי עבד במפעל גדול לעבודות עץ בכניסה לחולון ושם רכש את יסודות המקצוע.
התגייסנו לנח"ל כחברי גרעין. בתחילת הטירונות ביבי הרגיש לא טוב ונלקח לבית החולים ואחרי תקופה קצרה חזר. כולנו שאלנו לשלומו אך הוא התייחס בביטול לבעיה הרפואית שהייתה לו במערכת העיכול והמשיך אתנו בטירונות, אבל עדיין סבל. המשכנו במסלול הצבאי עד להגעתנו לברעם לשל"ת אחרון. בתום השירות הצבאי התקבלנו לחברות.
בתקופה הזו, מיד לאחר השחרור מהצבא, החמיר מצבו הבריאותי של ביבי בגלל שלא קיבל טיפול מתאים, ואחרי אשפוזים חוזרים ונשנים הוחלט שעליו לנסוע לאנגליה לעבור ניתוח מיוחד שבארץ לא ניתן היה לעשות בשנים האלו (שנות ה-50). עלות הטיפול וההוצאות הנלוות היה יקר מאוד והתשלום היה חייב להיות בלירה שטרלינג. הקיבוץ היה חייב לקבל אישור מיוחד מגורם ממשלתי לקנות מטבע זר. ואכן, כך נעשה וביבי טס לאנגליה. הניתוח הצליח והוא התאושש וחזר לפעילות מלאה. לאורך כל חייו העריך ביבי מאוד את ההתגייסות של הקיבוץ לעזרתו והיה מזכיר זאת מידי פעם באזני משפחתו.
היינו 30 חברה בגרעין "גבולות" כשהגענו לברעם. מתוכנו נשארו כחברי קיבוץ : ביבי, שלמה עומר ז"ל, עליזה זהר ואני – נתקה. בתנועה קראנו לו בתחילה- יענקלה אבל השם יענקלה כבר היה תפוס ע"י ראש הקן יענקלה אגמון (יעקב אגמון הידוע) וכשהגענו לברעם היה פה כבר יענקלה זהר, ולכן כדי להבדיל, הפך יעקב ביבי ל – ביבי. אני באופן אישי תמיד קראתי לו יעקב ביבי והוא היה קורא לי "נוּסֵן".
אני זוכר ששנה אחת, לקראת ליל הסדר, ביבי ביקש לקרוא את הקטע של "הא לחמא-ענייא" בניגון המסורתי שהוא זוכר מבית אבא ואכן כך היה. הביצוע שלו זכה לתשואות סוערות.
עצוב לי על מותו ושנותרתי הבחור היחידי מקרב חברי "גבולות".