דפי הנצחה

גבי קרטלה
קשה לתאר את גבי במילים משום שלא היה נער של דיבורים אלא של מעשים. יש לחפש אותו במסיבות ובחגים שהכין, בוועדות שהשתתף, בפינה הצופית או בטיולים וגם... בדלת שבורה, רשת קרועה ושאר "מיני מזכרות" למשחק כדור רגל או תופסת במסדרון הבית.
כזה היה גבי – שותף פעיל לכל דבר עשייה. תמיד מתנדב או מנודב ותמיד שותף פעיל, מסור ואחראי. תכונתו זו הביאה לו ידידות והערכה מצד רבים מחוץ למסגרת קיבוצית – צעירים ומבוגרים כאחד. הצעירים. הצעירים מעריצים את תעלוליו, את חיוכו הממזרי שבעזרתו עלה בידו לא פעם להתחמק מעונש. ואילו המבוגרים מעריכים את נכונותו ואת האחריות והבגרות בהן ביצע כל דבר שהוטל עליו, או שנטל על עצמו.
מי יכול היה לשער שדווקא נכונות זו תביא עליו את מותו.
לחשוב על גבי, להיזכר בו. עולים המון פרטים קטנים, קטעי שיחות, אירועים – חלקם כרוכים בחיוך וצחוק וחלקם בכעס או עצב. האם אפשר להרכיב משברי זיכרונות אלו דמותו של נער מתבגר? האם בעצם הכרתי והבנתי את גבי? שוב אינני יודעת ולעולם לא תהיה לי ההזדמנות לברר זאת והכרה זו קשה מנשוא.
מיקי

 

כה קרוב נראה לי היום שרצתי ב"טרמפ" אחרי הוגו לבית החולים, שם עדה ילדה בן. נכנסנו יחד, הוגו ואני, ואז התברר שעדיין לא חשבו על שם. הצעתי גבי וזה התקבל.
הרגשתי שותפות מסוימת בגידולו, חששות, התלבטויות, שיחות רציניות וצחוקים.
גבי צמח, עד מהרה עבר אותי בגובה, ילד גדול, חסון, חזק, "הענק הטוב" כינינו אותו משום העדינות וטוב לבו. אהבתי לראותו אותו במסגרת המשפחתית, אחראי, מוכן לעזור, מארח היטב ומפנק את דן.
עדה יצאה לחו"ל, גבי ודן התארחו גם אצלנו. לדן זאת לא הייתה תקופה כל כך קלה, אך אחיו היה לצדו, כאילו פרש עליו את ידיו להגן. התגאיתי בו. בבגרות שהוא גילה בהבנת אחיו, בסבלנות והעזרה שידע להושיט לו.
המון המון זיכרונות, רגעים נעימים, רגעים של יחד עמוק. הייתה בינינו מן הבנה מיוחדת. כשהייתי מגיעה לדירתם ומוצאת את גבי והוגו בויכוח על נסיעה לכדור-סל מיד היה פונה אלי גבי ספק ברצינות ספק בצחוק: "שכנעי את אבא שיסכים לי לנסוע", ויחד היינו צוחקים על כעסו של הוגו, על חששותיו עד שהיה מצטרף אלינו בחיוך: "טוב, נו, סע כבר".
1 במאי 1980, נוסעים לתל-אביב. במצעד הלכנו יחד, התרגשנו יחד וכפי שקורה לעתים ברגעים של התרגשות התבדחנו: גבי וזיו מעל לראשי,החליפו רשמים על המתרחש והיו פונים אלי: "רוצה שנספר לך מה רואים מגבוה?". "אם תלכי לאיבוד הביטי למעלה וחפשי את הכובע האדום שלי" אמר לי גבי, אך כשהגענו לכיכר מלכי ישראל וישבתי עייפה על אחד הספסלים, הבחור הגדול חזר להיות גבי הילד וביקש שאשב עוד כמה דקות, כדי שיוכל לקנות גלידה ולמצוא אותי בקלות בין ההמון.
שבועות, צהריים, הכול התרחש מהר. כל כך מהר עד שהתקשיתי להבין. הדרך למטולה. הוגו בפתח הדלת ולא היה צורך במילים, ואי אפשר היה לנחם. שוב לדרך, לבית החולים, נכנסתי אליך עם עדה והיית כל כך יפה, כל כך שלו.


בעוד יומיים יום העצמאות, לא יודעת, לא מסוגלת לדמיין איך נצליח לצאת לפיקניק בלי גבי. חג זה מתמיד חגגנו יחד, ההכנות של יום קודם, החיפוש של גבי ורפי אחרי הרשת לסטייקים, הדאגה של גבי שהכול יהיה בסדר, שלכולם תהייה שתייה, שיהיו גחלים טובים, שגבי – קטן לא ייגע במשהו חם והרבה חוויות משותפות.
ופתאום, עכשיו, נותרים רק הזיכרונות, נותר רק מין קרע כזה בפנים שאיתו צריך ללכת אפילו אם לא ניתן להשלים. נותר רק להביט עליכם, עדה, הוגו ודן, בלי יכולת לעזור, לנחם.
נותרה לי רק ההרגשה הנוראית שאב לי ידיד צעיר אהוב מאד מאד.

אריאלה